<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימנים נ"ה—נ"ו</h1>
<h2>דף סז.</h2>
שאל הרב ר' יוסף דאורלינש. על מה שאמר רבינו שהיה לי לשאל, אמנם כדבריו כן הוא, אבל ספקותי רבו על מעותי ואין לאל ידי לשכור רץ על כל דבר ודבר, ועתה ילמדנו רבינו. הא דמקשי בספר הישר של רבינו מהא דאמרינן בע"ז [ס"ז ע"א] אמר ר' יוחנן טעמו וכו' אסור ואין לוקין עליו ובפסחים [מ"ג ע"א] ילפינן טעם כעיקר מק"ו דנזיר ולר' עקיבא מגיעולי גוים מפרשת מדין וקא סלקא דעתי דמשום הכי אמר ר' יוחנן אסור ואין לוקין עליו דלרבנן ילפינן לה מק"ו ואין מזהירין מן הדין ולר"ע דיליף לה מפרשת מדין ליכא לאו אלא עשה דכתיב תעבירו באש ואשר לא יבא באש תעבירו במים. ורבינו פירש שיש בו מלקות וכתב שהמפרש שאין בו מלקות ממש אלא איסורא טעה בפירושו כי לא ידע להבין מלקות הנזכר, וכי האי דמכות [כ"א ע"ב] לוקה חמש יפרש חמשה איסורי. וכן השיבוני ולא יכלתי יותר להתאפק. וילמדנו רבנו מהיכי תיתי האי מלקות. שמעת לעצתי חכמת לך. אשר שאלת על אשר כתבתי על טעמו ולא ממשו ודמית בעצמך כי על המלקות הקשיתי ותרצת דאין עונשין מן הדין וכלי מדין עשה הוא דתעבירו באש. שתי טעיות טעית, כי כלי מדין טהרתם עשה, ואיסור נבלה מדגלי הגעלה ומדאיצטרך היתר ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא. וטעות שנייה שלא ראית יפה בפתרוני וטעית מראשו לסופו, שכך כתבתי וקשיא לי דהכא משמע לקולא קאמרינן לחומרא לא קאמרינן, דלעיל יהיב שיעורא בכדי אכילת פרס ובטעמו ולא ממשו לא יהיב האי שיעורא. וא"כ מדרבנן קאמר, דאי תרווייהו דאורייתא הוה ליה למימר זה וזה בכדי אכילת פרס א"כ מדרבנן קאמר, אבל אמלקות לא הקפדתי דאנא ידענא דאין עונשין מן הדין. וזה דרכי להקשות דברים נראין מעט תחילה ואח"כ עיקר הקושיות. ועיקר הקושיות דאמר רבא בפ' התערובות [זבחים ע"ט ע"א] אמר רבנן בטעמא אמר רבנן ברובא אמר רבנן בחזותא. וכן ריש לקיש נמי דאמר הפיגול והנותר והטמא שבללן וכו' אית ליה הכי. ובלא שום קושי יתפרשו ההלכות כדפרישית בעל כורחך. ותתישב על ההלכות ולא מבחוץ ואז תבין. אך בשיבוש מצאת כתוב פתרוני וטעית בו, ודבר חיצונה אחת ביררת לך לטעות בפתרון. כי אתה יודע דרכי להקשות להעמיד שמועות ישרות ואיני עושה שינויי דחיקי, כי קושיותי תירוץ הן ואינן צריכות תירוץ, כי ההלכות נוחות בלא שינויי דחיקי ורויחא.
<h2>דף עג:</h2>
שאל הרב ר' יוסף דאורלינש ועוד ילמדנו רבינו מהא דאמרינן דטבל בטיל וקשיא ליה לרבינו הא הוי דבר שיש לו מתירין כדאמרינן בפ' הנודר מן הירק [נדרים נ"ח ע"א] ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ותימה לן כיון שנפל יין או שמן של טבל בשלא במינו כגון יין ביין תפוחים או שמן בשאר משקין ולא ידע כמה נפל היכי יש לו מתירין דאי מרבה מעשרותיו מעשרותיו מקולקלין כדאמרינן [תוספתא דמאי פ"ח] המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין ואי ממעט, פירותיו לא מתוקנין ולצמצם אי אפשר, וילמדנו רבינו אי קרי דבר שיש לו מתירין כה"ג דמקלקל מעשרותיו. ועוד יפרש רבינו מה שתירץ דבאדם שאין לו טבל לתקן מיירי, והלא יכול להקנותו למי שיש לו טבל. [ועוד] דהא בבבא מציעא [נ"ג ע"ב] כי פריך עליה דחזקיה וניתי איסר ודחיק ואמר דילמא אתי לאתויי פרוטות אמאי לרבינו לא מתרץ דלית ליה איסר. ואע"ג דתירץ דלית ליה מעות הראשונות התם לא משכח תירוצא אחרינא אבל בכל מה דאשכח תירוצא אחרינא לא ניחא ליה לבעל התלמוד לפי הנראה למיעבד האי תירוצא. על אותה טבל ששאלת הלא אתה מודה לדברי, אלא שאתה אומר שכל שאתה מוצא תירוץ אחר לא תתרץ כן. אלו דברים שאין בהם ממש. ועוד לעולם הוא מתרץ תירוץ טוב באחרונה וכן דרך תלמוד בכל מקום. ומה שאמרת מעשרותיו מקולקלין כיון דלא ידע כמה נפל הלכך אין לו מתירין, הא ליתא. דחיטה אחת פוטרת את הכרי מתרומה, ומשהו משמן ויין יפטור כמה סאין מתרומה. ומעשר ראשון יכול לתקן יפה, יטול משהו ויאמר הרי הוא מעשר של טבל שנתערב לי, ושוב יקח שנית משהו יין ויאמר כן, וכן ג' וכן ד' עד כדי אומדן מה שנפל, וחוזר ומערב כל הספק שהוא סבור שלא נפל כ"כ ואומר כל פלגי דחיטי שישנם של טבל שהם יתירים על המעשר יהיו פלגי העשריים מעשר על הטבל ואוכלם. וכן הייתי יכול לפרש בבת אחת, אלא להראותך שיעור קרוב מעט שיש לו תקנה. והכי אמרינן גבי שמעתא דמרבה במעשרותיו בהאיש מקדש [קדושין נ"א ע"א] דאי אמר תתקדש פלגא פלגא דחיטתא קדשה, דכי היכא דפלגא ה"נ בעישור כל חיטה וחיטה. ועוד בשביל קלקולי מעשרות אפילו לדבריך ליתני טבל שנתערב והלא טבל הזכיר ר' שמעון בן יוחאי וטבל הזכיר גבי ביטול [ע"ז ע"ג ע"ב, נדרים נ"ח ע"א] ולדבריך בנדרים לפלוג בדידיה. ושינויי דחיקי הוא תתרץ על קושיותיך, ועל שלי תחרוש וחכם תחשב, כי תירוצי מתוך ראיות ועוד שאין צריך ברוב מקומות.
<h2>דף עו.</h2>
שאל הרב ר' יוסף דאורלינש ועוד ילמדנו רבינו הא דאמרינן בפסחים בפ' כל שעה אמר רב קדרות בפסח ישברו דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר חמץ לאחר זמנו אסור ומקשה תלמודא ואמאי לישהינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו דהא ס"ל חמץ שלא במינו מותר. ותימה לי אלמא דס"ל לבעל התלמוד דכלי שהוא נותן טעם לפגם מותר לבשל בו לכתחילה וא"כ כלי שבישל בו הגוי היום יבשל בו ישראל למחר לכתחילה וזו קולא גדולה היא זו, ואי משום דאין האיסור בעין, ה"נ אין האיסור בעין. ואי משום דהתרא בלע א"כ קדרות בפסח לשהינהו דלא ליעבד בהו קודם הפסח יום או יומים וליעבד בהו משום דהתרא בלע, ועוד קדרה חולבת ליעבד בהו בה בשר ושל בשר ליעבד בה חלב כיון שאינה בת יומא לכתחילה. ועוד יש לי מעות להרצותן אך חוששני פן אהיה לפני רבינו כמטריח. ואשר שאלת הא דאמרינן בפסחים פ' כל שעה [ל' ע"א] אמאי לישהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו וקשיא לך אלמא ס"ל למקשה דכלי נותן טעם לפגם מותר לבשל בו לכתחילה וא"כ מותר לבשל בכלי גוים שאינן בני יומן, טעית דהך פירכא משום משהו, ועוד מה בכך דאפילו בנותן טעם ואם כן סובר, אלמלא שינוייא דסיפא סובר כך, וגם בשילהי ע"ז [ע"ו ע"א], פריך אי הכי לכתחילה ומשני גזירה משום בת יומא. וכן דרך התלמוד להקשות תמיהות גדולות שהכא לא נזכר בו אמורא, ואפי' נזכר בו אמורא בכמה מקומות ישאל התלמוד דבר אחר ויתרץ, וכ"ש הכא דבמשהו לפגם, ומה שלא תירץ הכא כדמתרץ בע"ז משום דגבי חמץ במשהו בעי ועוד ליכא בת יומא אלא יום ראשון של פסח עד חצות והילכך מתרץ משום מינן. ומ"מ בהלכה לא דקדקת כפי שאלתך שהמקשה משום משהו פריך דאי נותן טעם כ"ע מודי דישברו מדלא פריך ולישהינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו בין במינן בין שלא במינן. אלא בליעת קדירה בחמץ חשיב ליה במשהו דחמץ בעיניה לא מבשלי ליה ברוב קדירות ואי נמי סמיך אטעמא דקפילא. ולא דמי לכחל דבדידיה משערינן [חולין צ"ו ע"ב], ולפירכא דקא פריך בשילהי ע"ז אי הכי לכתחילה נמי ששכחת להביא ממנו ראיה לפי פירושך בנותן טעם אלא הבאת ראיה מקדירות חולבות ומכלי הגוים ולתמוה על השואל לא דמי לההיא כדפרישית, דהתם מוכח דקדירה בנותן טעם דהכי סתמא דתלמודא למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל ולמאן דאית ליה בטיל דאכולהו פריך ובין במינו בין שלא במינו. והוה ליה למיפרך מרגניתא הך דכחל דחולין וקדירה דע"ז ודרב מספקא ליה אי נותן טעם לפגם אסור או מותר [ע"ז ס"ח ע"ב] למאי דמפרשית שמעתא דפסחים בנותן טעם, ופרכת חספא מכלי גוים וממעשים בכל יום לפי השואל ולפירושך נותן טעם שאינו. ומעשים דידן לפי המשיב. ופירושא דשמעתא הכי איתא אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו אחר הפסח ונעביד בהו שלא במינו, פי' לא מבעיא אי אמרת קסבר רב טעם לפגם דהיינו קדירה שאינה בת יומא מותר דמצי למיפרך ונשהינהו חד יומא וניעבד בהו בין במינן בין שלא במינן דהוה ליה לשנויי גזרה משום בת יומא כדמשני בשילהי ע"ז, אלא אפילו אם תמצי לומר סבר רב טעם לפגם אסור דהיינו קדירה שאינה בת יומא, נישהינהו לאחר הפסח ונעבד בהו שלא במינן, דהא חמץ בקדירות קים להו דמשהו הוי ולא יהיב טעמא ולישתרי לכתחילה, דאין מבטלין איסור לכתחילה לא שייך אלא בדבר שהאיסור בעיניה כגון סאה תרומה במאה אבל בבליעת קדירה דלא יהיב טעמא לא אמרינן דמה לי להתיר אוכלין כשנתערב בדיעבד ומה לי להתיר קדירה שאין לה טהרה אלא שבירה בנתערב בה בדיעבד כיון שלא יצא איסורה אלא בהיתר. והא דאמרינן קדירה שביל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בה בנותן טעם, מכלל דלכתחילה לא מבשלינן, התם משום דילמא יהיב טעמא ולא אדעתיה אבל חמץ לא אפשר אלא בלא טעמא דכולהו חמץ בקדירה במשהו. אבל ליעבד בהו במינן לא מצי פריך דבמינו לאחר זמנו במשהו וטעם לפגם דהיינו קדירה שאינה בת יומא אסור לרב. ומשני גזרה דלמא אתי למעבד בהו במינן ולא מצי לשנויי גזרה משום קדריה בת יומא, דכיון דאסרת ליה כל ימי הפסח לא משכחת בת יומא אלא יום ראשון של פסח עד חצות אם לא באקראי בעלמא. אבל אי סבר רב טעם לפגם מותר דשרית ליה בתוך ימי הפסח איכא לשנויי הכא כדפרישית לעיל ל"ש יום אחד ל"ש כמה ימים.
